"יש הרבה רגעים שזכורים לי מהחוגים ובאמת קשה לבחור, אבל אני חושב שמהחוויות המיוחדות ביותר הייתה בסקר שטח של אזור דרום בכיתה ח'. זה היה הטיול השני שלי כחניך, והפורמט של סקר שטח אומר שמתחלקים לחוליות שאינן מהחוג הקבוע, ומטיילים מחוץ לשבילים מסומנים כדי לחפש אתרים חדשים או נקודות עניין.
האתגר החברתי היה מורכב עבורי כחניך חדש, בטח כשגם עולם הטיילות היה לי חדש. בנוסף להכל, נכנסה מערכת חורפית רצינית; ישנו במחסות מיריעת ניילון שהוצפו בין רגע, והיה לילה קר ומלא בבוץ. אני זוכר שאחרי הלילה הקשוח הזה, עוד לפני שהצלחתי להתאושש, החליטו שלא נצא לצירים שתכננו לסקור, אלא הקפיצו אותנו לתצפית של עין מעריף לראות שיטפון.
מאז יצא לי לראות שיטפונות וגלים ראשונים, אבל זו עד היום ללא ספק חווית השיטפון הכי ייחודית שהייתה לי. אני זוכר שעמדתי שם ולא האמנתי למה שאני רואה. החוויה של אותו לילה והשיטפון, בנוסף לאתגרים של להיות חניך חדש במסגרת חדשה, מילאו אותי במסוגלות; למדתי כמה כוח יש לטבע, אבל גם כמה אני מסוגל להתמודד ולהתפתח, וכמה עוד יש לי לראות ולגלות. החותם של חוגי סיירות נמצא איתי בכל דבר שאני עושה. בתור מי שהתחנך, אחר כך הדריך ואחר כך ריכז בסיירות, אני מרגיש שרכשתי המון כלים לחיים.
אני אדם עצמאי, עם תחושת מסוגלות גבוהה, יכולות תקשורתיות, סקרן, מחפש הרפתקאות, לא מפחד לצאת מאזור הנוחות ובעל חשיבה יצירתית ופרקטית מול אתגרים. אני לגמרי חושב שהכלים או התכונות האלו נרכשו בסיירות. חוגי סיירות היא ה-מסגרת לרכישת כלים לחיים לכל אחד."
"הרגע המאושר בחיי (אני בן 74 עוד מעט) היה בטיול הכנה בנחל צין. חברה שלי ביד אחת וקלקר בשנייה. אנחנו והמדבר לבדנו. הרגשת החופש האולטימטיבי." (מתוך זיכרונותיו של בוגר. על השאלה: 'אם היית צריך לתאר את חוגי סיירות במשפט אחד?', השיב: "הדרך הכי טובה להתחבר עם עצמך".)
"כחניך, אני זוכר רגעים קטנים שהפכו עם השנים לזיכרונות שנחרטו חזק: מעקפים של מפלים ללא שבילים, הצלחות קטנות בניווטים, ארוחות ערב שצלחו, ארוחות ערב שהכזיבו. אני זוכר באופן חזק ומיוחד את שני המד"צים שלי שמחים מאוד עד כדי שירה, מכך שהם הגו רעיון גאוני להכין מהשאריות של הלחם האחיד, שהתפורר לחלוטין בתיק – קרוטונים. הם ממש רקדו משמחה על זה שלשניהם היה את אותו רעיון, וכמעט בכו מאושר. אני זוכר את המד"צים שלי מכסים אותנו בניילונים בערב גשום במיוחד במדבר, מכינים לנו סנדוויצ'ים כשהם בגשם ואנחנו מכוסים, ואותנו מעבירים אחד לשני סנדוויצ'ים פשוטים ומתפנקים כאילו היו ארוחת גורמה. אני זוכר את המלווה של אחד הטיולים שלנו במדבר עוזר לי להתגבר על פחד בירידה קשה של מדף סלע ללא סימון. הרגשתי שהוא עוזר לי לחצות את גבול היכולת שלי, מרחיב לי את מעגל הנוחות והנינוחות בשטח. אני זוכר את המד"צ שלי שואל אותי שאלה בניווט, וכשעניתי נכון הוא התרשם עמוקות, הלך למד"צ השני ואמר לו: 'שמע, הוא יודע לנווט'. אני זוכר את המדריך שלי בכיתה ה' מלמד אותי לקחת אזימוט במצפן מעל נחל אל-על. רגעים קטנים של העצמה, של תחושת חיבור, של גאווה, של חוויה. הרבה כאלה. החוגים עיצבו אותי מאוד – החל מהיכולת והנוחות שהרווחתי בשטח, ועד לתחושת המסוגלות שגלשה אחר כך גם לתחומים אחרים בחיים. החיבור לאנשים אחרים היה משמעותי, אבל החיבור לאני עצמי היה משמעותי עוד יותר. 'בואו אלינו כדי להסתדר בלעדינו' – זו הייתה אז הסיסמה. ואני מרגיש שהחוגים עשו זאת מצוין. הם הוציאו אותי מעבדות לחירות, מתלות לאחריות אישית. וזה מלווה אותי כל הזמן. אם הייתם מבקשים ממני לתאר את חוגי סיירות במשפט אחד: מקום שבונה אותך."
"בכיתה י' המדריכה שלנו, שהדריכה אותנו בכיתות ה'-ו', חזרה אלינו כמד"בית. היא החליטה שאנחנו מספיק בוגרות כדי להוציא טיול עצמאי – כולל הוצאת אישורים, תכנון והכל. היה מקטע בדרך שהיה אמור להיות משהו כמו 1-3 ק"מ במישור בדרך עפר, והיינו בטוחות שתוך חצי שעה נסיים. צחוק הגורל – המקטע הזה היה בוצי מאוד, שקענו בבוץ, נפלנו אחת על השנייה והיו צחוקים מטורפים כל הדרך. למחרת קמנו ב-11, צעדנו לכנרת, השתכשכנו, חיכינו לאוטובוס וחזרנו הביתה. הטיול הכי מצחיק שחוויתי כחניכה! למדתי המון כמדריכה; על אוכלוסיות מגוונות, אנשים שונים וגישות שונות לגשת לכל אחד ואחת. האהבה והיכולת להיות בשטח ולהתנהל בתוכו ללא ספק התעצמה מהסיירות. קיבלתי הרבה עצמאות, ואת היכולת פשוט לקום בבוקר ולצאת מים אל ים – כי את פשוט יכולה. לפתוח מפה ולנווט את הדרך למערה. אני מאוד מעריכה את החוגים ואת מה שנתנו לי. בנוסף, זכיתי בחברה טובה שאיתי עד היום מכיתה ו', שתינו בנות 20 אחרי שנת שירות ובמהלך הצבא, וכנראה נהיה חברות לנצח!"
"כשהייתי חניך בקריות בכיתה י"א, יצאנו לטיול עם החוג שלנו והמדריך האגדי ארז נבו (שכתב ביחד עם דני מדור את 'פרקים בטופוגרפיה'). הטיול היה באזור תמנע. כשירדנו את מעלה ברך, ארז עצר אותנו באמצע המעלה ואמר שעכשיו נקיף את הבקעה על המצוק. הוא מצא במפה רווח בין שני קווי גובה שיוצר מעין מדף ארוך שמאפשר זאת. זו הייתה חוויה בלתי רגילה; במהלך ההליכה מצאנו בית-קברות של כל מיני יונקים שכנראה נאכלו על-ידי עוף דורס, ובערוץ שדרכו ירדנו חזרה לבקעה מצאנו בקבוק זכוכית של גזוז משנות ה-50 – מה שאומר שלא היינו שם ראשונים, למרות שכך זה נראה בהתחלה. חוויה מאוד מעצימה! החוגים עיצבו אותי כאדם אכפתי, אוהב אדם וטבע, והובילו אותי לבחור בחינוך הדור הבא. בחוגים גם הכרתי את אשתי, ענבל (בולה), שהייתה הש"ש (שנת שירות) הראשונה של החוגים כשהייתי רכז המד"צים בחיפה. כך שההשפעה של החוגים ממשיכה לזרום הלאה בחיים שלי. החוגים הם הדבר הטוב ביותר שקרה לי."
